(א) ולא מן הצדדים ולא מלמעלה דאז מצי מזייף שיוסיף לכתוב למטה בשטר מה שירצה – עכ״ל סמ״ע והא ליתא דהתוספו׳ ריש פ׳ גט פשוט דף ק״ס ע״א ד״ה פשוט שכתבו כו׳ הוכיחו דמדלא משוי שום חילוק אלמא אפילו לא מצי לזייף כגון דכתיב ביה שריר וקיים או שלא חלק מלמטה או שחתם עד אחד מלמטה והשני מן הצד נמי פסול כיון שלא נעשה כתיקון חכמים ע״ש ונראה שאף הפוסקי׳ דאם לא הוחזר מענינו של השטר אין השטר כולו פסול וכדלעיל ריש סי׳ מ״ד מודים בזה ודו״ק.

(ב) ואין שאר העם רשאי׳ לעשות כן כו׳ – בב״י כתב דמשמע מדברי הרמב״ם אלו דאפילו שנים קורין לפניה׳ לא מהני וכ״כ ר׳ ירוחם נתיב ד׳ ריש ח״ג בשם הרמב״ם. ועיין מ״ש לקמן סעיף ה׳ ס״ק י׳ (ועיין בתשובת מהר״ש כהן ספר ג׳ סי׳ מ׳).

(ג) יתרגמו להן הקוראי׳ כו׳ – היינו על פי מ״ש ב״י על דברי הג״ה אשר״י ורמב״ם דה״ה במתרגמון להן וכמ״ש הטור בא״ע סי׳ ק״ל ומביאו ד״מ ולא כתב עליו דבר אבל תימה דבב״י בא״ע סי׳ ק״ל כתב הוא עצמו דדעת הרמב״ם דדוקא כשמביני׳ אותו לשון עצמו ולא מהני תורגמן ושכן משמע מדברי הרשב״א ושכן מוכח בירושלמי פ׳ המגרש ודאשתמיטתיה להטור את הירושלמי וכ״כ בד״מ שם וא״כ איך כתבו כאן הב״י והר״ב בפשיטות דתורגמן מהני: מיהו לענין דינא נ״ל דברי הטור א״ע סי׳ ק״ל נכוני׳ דאין טעם לחלק בין קורא לפניה׳ באותו לשון שמבינין או במתורגמן ומה שהקשה הב״י מהירושלמי נ״ל דלק״מ דרב בירושל׳ קאי התם להדיא אשאר שטרות דאין חותמין אא״כ יודעי׳ לקרות דוקא הם בעצמ׳ וס״ל כרשב״ג בש״ס דילן אבל בגט מודי׳ דודאי לא פליגי את״ק וארשב״ג דא״כ רב דאמר כמאן ואין להקשות מאי פריך בירושל׳ ארב ממתני׳ דהמגרש לישני דמתני׳ מיירי בגט י״ל דעדיפא מיניה משני דמיירי ביודעי׳ לקרות אי נמי דפשיטא דאע״ג דקתני במתני׳ גט כל שטר קרוי גט וכדאי׳ בפ׳ ג״פ ושאר דוכתי בש״ס טובי זימני והכי מוכח נמי ממאי דקא׳ בש״ס פ׳ המגרש דף פ״ח ע״א אהך מתניתין גופה והכי גרסי׳ התם גט שכתבו עברית כו׳ כתב סופר ועד כשר ההיא כתובת חתני׳ דאתיא לקמיה דר׳ אבא דהוה ידעי ליה לטופסא ולחתימת ידא דחד סהדא סבר לא כשורה אמר להו ר׳ ירמיה חתם סופר שנינו ע״כ אלמא דסבר לאכשור׳ ממתני׳ והא מתני׳ לא קתני אלא גט אלא ודאי כל שטר קרוי גט (תדע דע״כ לא פריך בירושלמי ארב בגט דא״כ ס״ל לרב דאף בגט בעינ׳ יודעי׳ לקרותו ומשמע דאפי׳ מביני׳ ל׳ הגט כל שאין יודעין לקרותו לא מהני וא״כ רב דאמר כמאן לא כרבנן לא כרשב״ג דבין לרבנן ובין לרשב״ג בגט לא בעינן יודעי׳ לקרותו אלא אחרי׳ קורים לפניה׳ אלא ודאי פריך בירושל׳ ארב בשטר ממתני׳ דהמגרש דכל שטר קרוי גט וכדפי׳) ודלא כהד״מ בא״ע סי׳ ק״ל והדרישה והב״ח שם שנמשכו אחר דברי הב״י שהטור הוא נגד הירושלמי וליתא אלא כדפי׳ כן נ״ל ברור: גם. מה שהביא הב״י בא״ע שם ראיה להרמב״ם מהא דאמרינן פ״ב דגטין (דף י״ט ע״ב) אמר אמימר האי שטרא פרסאה דחתימי עליה סהדי ישראל מגבינא ביה ממשעבדי והא לא ידעו למקרי בדידעי ואם איתא לוקמא בדלא ידעי וכגון שקראו אחר לפניהם שסומכי׳ עליו אע״פי שאין מכירין הלשון אין זה ראיה דהא ודאי אמימר כרשב״ג ס״ל למאי דפסקו הרי״ף והרמב״ם הלכה כרשב״ג דאי לא ס״ל לאמימר כרשב״ג א״כ היאך פסקו דלא כאמימר דהוא בתרא טובא מרבא ולרשב״ג לא מהני בשאר שטרות קורין לפניהם וכה״ג כתב הב״ח באה״ע סי׳ ק״ל וכתב דעוד י״ל דעדיפא מיניה משני דאמימר מיירי בדידעי עוד נ״ל דהתם לא מצי לשנוי דאחר קורא לפניהם דהא כיון דסתם ישראל אין יודעי׳ לשון פרסי א״כ איזה ישראל אחר קרא לפניהם וליכא למימר דלישני דעכו״ם קורין לפניה׳ דמאן לימא לן דמהני עכו״ם קורין לפניהן דהא דמהני לקמן סי׳ ס״ח סעיף ב׳ בשני עכו״ם קורין מסיחים לפי תומם היינו בשטר שנעשה כבר בעש״ע ועדים עכו״ם חתומי׳ עליו דאי אפשר לערכאות לעשות בענין אחר הלכך השתא דבעינן למיגבי בהאי שטרא מקרינא לשני עכו״ם מסל״ת אבל שיחתמו ישראל מתחלה שטר ע״פ עכו״ם שיקראו לפניה במסל״ת מי שמעת לה ולא מצי לשנויי בשיש ישראל אחרי׳ שיודעים דאם באנו לומר בדידעו יש לתרץ בקיצור בדידעי הם עצמם וגם זה ברור: ויותר נ״ל דגם הרמב״ם לא בא אלא לומר שיכירו ל׳ הגט כדי שיבינו מה שקורין לפניהם ואה״נ דמתורגמן מהני וכן משמע בהגה׳ אשר״י פ״ב דגיטין שכתבו וז״ל והוא שיודעים לשון הקדש שמבינים מה שקורין לפניהם שאל״כ מה מועיל מה שקורין לפניה׳ כ״כ הרמב״ם מא״ז עכ״ל ואפשר גם כוונת רשב״א כן. וגם בעל הלבושים בא״ע סי׳ ק״ל סעיף ט״ז כתב בפשיטות דסומכים על הקוראי׳ או מתורגמן: ואע״ג דהכא לא נפקא מיניה בכל זה לפי מה שפסקתי לקמן ס״ק ד׳ דאף במביני הלשון לא מהני לכתחלה בשטרות אף כששנים אחרי׳ קורין לפניהם מ״מ נפקא מיניה לענין גט דנרא׳ דאע״ג דלכתחלה יש להחמיר כדברי הב״י בא״ע סי׳ ק״ל סעיף ט״ז מ״מ בדיעבד אע״פ שאין מכירין ל׳ הגט אם קראו אחרים לפניה׳ ותרגמו להן הגט באותו לשון שהם מבינים וחתמו כשר הגט בדיעבד היכא דאי אפשר לכתוב אחר אלא בדוחק כן נ״ל.

(ד) וכן נ״ל עיקר – ול״נ כסבר׳ הראשונה ומ״ש הרא״ש בדעת הרי״ף אין נראה לפע״ד אלא נראה דעת הרי״ף כמ״ש הבעל העיטור (בסוף קיום דף ל״ה ע״ג) והבית יוסף דאם שנים קורין לא מהני גם מ״ש הגהת מיי׳ פכ״ד בשם ר״י שפיר׳ דשנים קורין לפניהם מהני והוא מדברי סמ״ג דף קע״ט ע״ב בשם ר״י וכ״כ הרא״ש פ״ב דגטין לדעת ר״י אמת שמצאתי כך בפסקי תוספות פ״ק דגטין סי׳ ל״ד אבל לפע״ד אינו מוכח בתוספות כלום דנהי דהתוספות פירשו שם בדף ט׳ ע״ב קורין לפניה׳ ובעו שנים קורין כו׳ דמשמע דשנים קורין מהני מ״מ הא לא כתבו כן אלא לרבנן וא״כ אדרבא אי נימא דס״ל לתוספות דהלכה כרשב״ג כמו שפסקו הרי״ף והרמב״ם ובה״ג ור״ח וראבי״ה (וכדאיתא בהגהת מיי׳ פ״א מה׳ גירושין) ורוב הפוסקים א״כ מוכח מדברי התוספות איפכא כיון דלרבנן בעי שנים קורין מכלל דלרשב״ג אפילו שנים קורין לא מהני וכן בחדושי רשב״א פ׳ שני דגטין כתב דברי ר״י דשני׳ בעינן כדברי רבנן ומשמע התם להדיא דלמאי דקאמר בתר הכי אמר רבא הנכה כרשב״ג אף שנים קורין לפניה׳ לא מהני וכן נראה עיקר דסתמא קאמר רשב״ג אם יודעי׳ לקרות חותמין ואם לאו אין חותמין משמע דבאין יודעים לקרות בכל ענין אין חותמין וגם ר׳ ירוחם נתיב ד׳ ח״ג כתב וז״ל ורב אלפס פסק כרשב״ג שצריכים לידע לקרותו וכ״כ הרמב״ם ז״ל כי לא סמכינן על אחרים או על א׳ שירא ממנו כמו שכתבתי בדיני דיינים אלא כשיודע לקרותו כו׳ עכ״ל הרי דס״ל לר׳ ירוחם דלהרי״ף אף שנים קורין לא מהני ודלא כהרא״ש לדעתו והיינו בע״כ כיון דסתמא קא פסיק הרי״ף אם אין יודעי׳ לקרות אין חותמין. (ומ״מ מ״ש ר׳ ירוחם או על א׳ שירא ממנו כו׳ לית׳ כי הרמב״ם והרי״ף מודי׳ בזה עיין שם בדבריה׳ ודו״ק) ונרא׳ דלהרי״ף והרמב״ם וסייעת׳ אף מסיחי׳ לפי תומ׳ לא מהני וכמ״ש ב״י ודלא כבעל העיטור והטעם דלא מהני מסל״ת לקמן סי׳ ס״ח ס״ב בשטר שנעשה כבר בערכאות של עכו״ם ולא סגי השתא לקרותו בלאו הכי משא״כ לעשות שטר לכתחלה בפני ישראל דאפשר לעשות בישראלים שיודעי׳ לקרותו (וכן משמע בהלכות גדולות דף ל״ח ע״ד שכתב ומאן דלא ידע למקרי שטרא אסור ליה למחתם כו׳ ע״ש). וכן נראה עיקר: מיהו נראה דהיינו דוקא לכתחלה אבל אם אירע שחתמו כן שטר כזה אע״פ שנתנו לשנים לקרותו השטר כשר בדיעבד ואף הרי״ף והר״ן וסייעתם מודים בזה ואפש׳ גם הרמב״ם והמחבר מודים בזה שהרי לא כתבו רק ואין שאר העם רשאים לעשות כן ולא כתבו שבדיעבד פסול ודוקא בקרעו להם נייר חלק וחתמו כתבו הרמב״ם והמחבר לקמן סעיף ר׳ דבדיעבד פסול משא״כ הכא ואין להקשות מנא להו לחלק בהכי י״ל דכיון דהך דלקמן אשכחן בש״ס דנגדיה רב כהנא ס״ל דבדיעבד פסול וכמ״ש הרב המגיד דאי לאו דבדיעבד פסול לא הוה נגדיה ע״ש משא״כ הכא דהא אמרינן בש״ס תרגמא אקריאה אלמא דבקריאה טפי יש להכשיר מהך דלקמן ע״ש ונהי דהיינו לרבנן מ״מ לרשב״ג נמי שפיר י״ל דבקריאה מכשיר בדיעבד טפי מהך דלקמן. ולהיש מכשירי׳ לקמן סעיף ד׳ פשיטא דכ״ש הכא בדיעבד כשר והר״ן פ״ב דגטין ס״ל כהיש מכשירין וא״כ משמע דכ״ש הכא דמכשיר בדיעבד ועוד שכתבו הרשב״א והר״ן לקמן טעמא דכשר בדיעבד כיון דבגטין שרי אפי׳ לכתחלה אם כן הכא נמי הא שרי בגטין אפי׳ לכתחלה וכדאיתא בש״ס ובטור א״ע סי׳ ק״ל סעיף ט״ו וכן מוכח דעת המחבר לקמן סעיף ה׳ דבדיעבד השטר כשר וכמ״ש שם בס״ק י׳ ע״ש.

(ה) מכל מקום מתחייב כו׳ – כיון שלא חשש לקרותו וסמך על הסופר שכל הסומך על נאמנות של אחרים הוא גומר בדעתו להתחייב בכל מה שיאמר שם ועיין בתשובת מהר״י לבית לוי סוף סי׳ ב׳ דף י״ב ע״ג.

(ו) וקרעו להם נייר כו׳ – בסמ״ע פי׳ כפי׳ ר״ח דלוקחין נייר ומקרעי׳ בו שמות העדים מעבר אל עבר ומשימי׳ אותו על הקלף וממלאין את הקרעים דיו והוא עובר דרך הקרעים ונרשם בגט ובגט התירו לעשות כן מפני עיגון ובשאר שטרות אסור אבל לצייר בשרטוט צורת חתימת העדים על הנייר ושהעדים ימלאו השרטוטים דיו אף בגט אסור דה״ל כתב ע״ג כתב עכ״ל והיינו כמ״ש הר״ן דקשה על פירש״י דה״ל כתב ע״ג כתב ומביאו ב״י וכ״כ הטור א״ע סי׳ ק״ל בשם הרמ״ה. ומ״מ לא ה״ל לפרש כן דברי הרמב״ם והמחבר שכתבו קרעו להם נייר חלק וחתמו על הרושם כו׳ משמע דמפרשי׳ כפירש״י והעיטור שרושמים הנייר בשרטוט וחותמים על הרושם ובגט כה״ג כשר גם התוספת פ״ק דגיטין דף ט׳ ע״ב ואע״פ שהביאו פי׳ ר״ח מ״מ ישבו פירש״י דהכא לא חשיב כתב ע״ג כתב דפסלינ׳ בפ״ב דאין כאן כתיבה גמורה אלא שרושמים קצת כדי לחתום עליו ועוד דאפילו דיו על גבי סיקרא חשיב לקמן בפ׳ שני כתב לענין שבת אע״פ שהסיקרא לבדה היא כתב עכ״ל וגם הרשב״א כתב בחדושיו בפ״ק דגיטין וז״ל ומיהו מה שהקשו על פירושו של רש״י ז״ל אינו ק׳ דרושם אינו כתב ואינו כחקיקה וכן מצאתי בירושלמי דגרסי׳ התם המקרע על העור כעין כתב כשר הרושם על העור כעין כתב פסול אלמא רשימה אינה כתיבה וכן פי׳ הר״ב בעל העיטור רושמים להם נייר חלק עכ״ל וכן הסכים ראבי״ה במרדכי פ״ב דגטין ע״ש.

(ז) מכין אותם – כלומר העדים ובקצת ספרים איתא אותו ולכך רצה לפרש בסמ״ע דאדיין המחתי׳ קאי ולא נהירא כלל שהרי הט״ו לא הזכירו בדבריהם דיין כלל אלא פשיטא דצ״ל אותם וק״ל.

(ח) שהסופר חותם על פי העד כו׳ – וה״ה לוה המחייב עצמו בכתב ידו או בממר״ם שכתב פלוני בן פלוני חתם במסרת קולמוס או שכתב פב״פ צוה לחתום מהני וכ״כ רשב״א כו׳ עכ״ל סמ״ע ובזה נראה דאפי׳ לא קבלו בני העיר מנהג זה מהני דהא דבעינן קבלו בני העיר היינו דוקא בעד משום דאל״כ הוי כעד מפי עד דאינו כלום וכדאיתא בב״י מחו׳ ג׳ בשם ר״ש בר צמח משא״כ הכא שמתחייב הוא עצמו בכך. כן נ״ל.

(ט) ואי איתנייהו לסהדי קמן וקים לן בהו דלא ידעו למיקרי כו׳ – אבל מסתמא אמרינן דידעי למקרי ואין צריך לשואלן אפילו הם לפנינו וכן משמע בטור ופוסקים.

(י) אי אמרי אקרינן כו׳ – יש לדקדק דהא מדברי הרמב״ם והמחבר לעיל סעיף ב׳ מבואר דאפילו שנים קורין לא מהני בשלמא הרא״ש וטור שכתבו כן לטעמייהו אזלי וכן הבעל העיטור (סוף קיום דף ל״ג ע״ג) שממנו מקור דבר זה יש לפרש דמיירי שאמרו קרינן לשנים מסיחין לפי תומם כמו שהזכיר שם מקודם אבל המחבר שאין מחלק בין מסל״ת קשה ונראה דס״ל להמחבר דדוקא לכתחלה אמרינן דאין יכולים לחתום אבל אם עשו כן כשר השטר בדיעבד וכמ״ש לעיל סעיף ב׳ ס״ק ד׳ וכן עיקר.

(יא) אי מכווני אשטר כו׳ – בסמ״ע ס״ק י״ב כתב דשואלין אותם נמי אי מקרי מתחלה למאן דידעי למיקרי דאי אמרי דלא ידעי למקרי ה״ל חתימת ידייהו מתחלה בפסול ולא מתכשר במה שמכוונין ענין השטר דדלמא ידעי המעשה כאשר היה ולא ה״ל לחתום דדלמא זיוף יש בשטר עכ״ל ולא נהירא לי דמשמע מדברי הט״ו ובעל העיטור דף ל״ה ע״ג והרא״ש פ״ב דגיטין דכי מכווני בשטרא א״צ לשואל׳ כלל אי מקרי למאן דידעי למקרי וגם משמע דאפילו אומרים בפירוש לא אקרינן כשר אלא נראה דאפילו לא אקרי וסמכו אהמלוה גופיה והאמינו לו נהי דלא ה״ל לחתום לכתחלה דדלמא יש זיוף בשטר מ״מ כיון דמכווני אשטרא והשתא אומרים שהשטר כשר ואלו היו נותנים למאן דידעי למקרי היו חותמין כשר השטר כיון דהשתא לא נעשה שום זיוף.

(יב) ואם הרחיקו שני שיטין פסול – שיכול לחתוך השטר ולעשות שטר חדש בזיוף בשני השורות כ״כ ב״י והסמ״ע ס״ק י״ג ולא היו צריכים לזה דבלא״ה פסול שיכול לכתוב בשורה שלפני אחרונ׳ מה שירצה ואפילו כתוב בסוף השטה שריר וקיים יכול למחוק השריר וקיים ולקיים בשטה שלפני אחרונה ולכתוב שם מה דבעי כדלעיל ס״ס מ״ד.

(יג) ואפילו טייטיהו בדיו – אפילו אין בו מחק נקודות ושריטות והלובן נראה בין הנקודות ב״י ומביאו נ״י וסמ״ע ס״ק י״ד וכ״כ התוספות פר׳ ג״פ דף קס״ג ע״א בשם ר״ת והרב המגיד פ׳ כ״ז מה׳ מלוה וכתב שכן פי׳ ז״ל וכן מוכח מדברי הרמב״ם והטור והמחבר לקמן סי׳ מ״ו סעיף ל״ב ומה שהעתיקו הע״ש והסמ״ע בתחלת דברי הנ״י שלא יאמרו חתמו אטיוט׳ כלומר שמעידים שבפניהם נמחק בדיו ולא יחשדו לבעל השטר שמחק איזה דבר של חיוב כו׳ בחנם טרחו דעל כרחך המחבר מיירי אפילו שהוא שריטות וכמ״ש הפוסקים הנ״ל וכדמוכח מדבריו וכדלקמן סי׳ מ״ו סל״ב ועיין מ״ש שם בס״ק פ״ז דנ״ל דאפשר דבשריטות כשר ובש״ס מיירי בטיוטא מלא דיו ע״ש.

(יד) אבל אינו יכול לטעון להד״מ – ואף הפוסקים בשט״ח המוקדמים דפסולים לגמרי ויכול לטעון להד״מ וכמ״ש לעיל סי׳ מ״ג ס״ק י״ב מודים הכא מטעם שכתב ה״ר יונה כיון שניתנה עדות זו להכשיר אלו מלאוהו בקרובים או בחזרת דברים. כן נ״ל.